יום שני, 5 בינואר 2009

חלק ג'-העליה של סבא יצחק

בשנת 1944 כבש הצבא האדום את בולגריה מידי הצבא. במחצית שנת 1948 הוחל עלית יהודי בולגריה לארץ ישראל. גל העליה נמשך עד שנת 1956 וכלל את רוב יהודי בולגריה כ- 45 אלף יהודים. מעט יהודים נשארו בבולגריה והם שקמו שם את בתי הכנסת ואת מוסדות החינוך.
סבא יצחק ומשפחתו החליטו לעלות לארץ בשנת 1950 עם הרבה התרגשות ושמחה גדולה.
החלום שלהם היה לעלות לארץ ישראל. העליה הייתה דרך יוגוסלביה, כל המשפחה כולל יהודים רבים הפליגו על אונית משא בשם:פטניקוס. ההפלגה הייתה מאוד קשה,היא יכלה להכיל רק 40 איש והיא הסיעה 800 יהודים. הדרך הייתה קשה ומסוכנת מיכוון שזאת לא הייתה עליה חוקית והם פחדו שהאנגלים יתפסו אותם. הם הגיעו עם האוניה לנמל חיפה בשמחה ודמעות בעיינים,מותשים מהנסיעה אך מאושרים בלב. את פניהם קיבל ניסים אח של סבי שנסע שנה לפניהם בתור מתנדב בית"ר, הוא לקח אותם לבית עולים בפרדס חנה ושם הם חיו באוהלים בתנאים מאוד קשים.


פרדס חנה היא מושבה שנוסדה ב1929,היו שם שכונות נטושות ובהם גרו העולים מבולגריה.בפרדס חנה הוקמה מעברה בשנות החמישים,ובהן היו אוהלים,צריפונים ופחונים דלים.מעברה זה מחנה עולים או ישוב קליטה.החיים במעברה היו בלתי נסבלים,לא הייתה עבודה,היה קור אימים והמחלות שם היו קשות.
הקשים הובילו למרירות ובין המתגוררים במחנות היו גם פליטי שואה שאיבדו את משפחותיהם ומצוקתם רק גברה.
אחרי שנה ב-1951 ניסים לקח את סבא יצחק וכל המשפחה לטבריה ושם הם חיו באושר. בטבריה סבא יצחק עבד במוסך. המצב הכלכלי בטבריה היה טוב מאוד. המקום הכי אהוב על סבי היה הים בטבריה,הכנרת.
שם הוא היה מבלה רוב הזמן.הוא היה חוזר מעבודה וישר רץ לכנרת כדי לשחות ולדוג דגים. הוא היה מצליח לדוג דגים עם קופסא של פח וחתיכת לחם וכך הוא משמח את אימו כל ערב ומביא לה ערימה של דגים לארוחת ערב.
לאחר 5 שנים בטבריה החליטו הוריו של סבי לעבור לעיר יפו מכיוון ששם התרכזו כל עולי בולגריה והם רצו להיות עם כל החברים שלהם מסופיה. סבי לקח את זה מאוד מאוד קשה. הוא לא היה מסוגל לעזוב את טבריה בגלל האהבה שלו לכנרת ולים. הוא מאוד היה מאוכזב,מאוד כעס,אבל ללא ברירה הוא היה חייב לנסוע עם משפחתו ליפו כדי להמשיך ולפרנס אותם. כשהם הגיעו לעיר יפו,השמחה היתה גדולה. כל החברים קיבלו אותם עם הרבה חום ואהבה. זה הזכיר להם את החיים בבולגריה ששם כולם נהיו ביחד. ביפו הם התגוררו ברחוב עזה מס' 54. ביפו החיים השתנו להם לטובה.אבא של סבי,אברהם התחיל לעבוד בשקם ואימו של סבי, רבקה היתה עקרת בית.סבי מצא עבודה מאוד טובה בבית חרושת לסכו"ם.הוא גם עבד מאוד קשה ביצור כפיות אבל היה מאושר מהשכר.הוא התנחם בזה שביפו הוא היה גר קרוב מאוד לים ולכן כל יום אחרי העבודה הוא ישר היה הולך לכיוון נמל יפו,יושב שעות עד הערב ומוציא דגים לארוחת ערב.

אין תגובות:

פרסום תגובה